שער הגיא – חוק? צדק?

בזמן אחרון, לא היה לי מצב רוח לכתיבה

ימים ספורים לפני יום הולדת ה-69 שלי, קבלתי "מתנה" – הודעה שמשפט שבו אנו מעורבים למשך 4 שנים 

האחרונות הוחלט – נגדינו.  נתנו לנו 90 יום לפנות את המקום.  לעזוב את הבית שבו אני חיה ל-46 שנים האחרונות, המקום שבו שנולדה הבת שלי וגם 3 הנכדים שלית שנולדו וגדלו דורות של הכלבים שלי.

לאלה שאולי לא מכירים את כל הסיפור –

http://myrnash.blogspot.co.il/2011/10/shaar-hagai.html

לצערי לא השתנה דבר בגישה של הרשויות מההתקפה הראשונה עלינו, אף אחד לא הסכים לדבר, להסביר 

למה עכשיו, להציע פתרון כל שהוא, פשוט התייחסו אלינו כפושעים בלי זכויות.

לכן, לא הייתי במצב רוח לכתיבה, במיוחד לא כתיבה מצחיקה ומשעשעת.  אני כל החיים מנסה להסתכל על 

הצד הטוב או מצחיק של החיים, להיות אופטימי, כדי לשרוד הקשיים של החיים דרך צחוק.  החיים בשבילי אף פעם לא היו קלים, אבל אני לא מתלוננת.  בסך הכל הם היו טובים, ולמרות שנאבקתי למה שיש לי, אף פעם חשבתי שזה לא צודק, ותמיד הייתי מודעת לזה שאלה הבחירות בחיים שאני עשיתי לעצמי.  יש לי הרבה שאין לאחרים.  ואף פעם לא הייתי צריכה לבקש עזרה מאף אחד, תמיד הסתדרתי דרך עבודה קשה ונחישות, להמשיך.

אבל כרגע אני לא מצליחה למצוא הרבה על מה לצחוק...ואני נשארת בלי כיוון, עם 46 שנות חיים שנמשכו מתחת הרגליים שלי כמו שטיח ישן ובלי שימוש, בלי התחשבות...

החברים שלי שואלים אותי מה המרגש.  החלטתי לכתוב את זה – בכל זאת, הנייר (והאינטרנט) סובל הכול.

כל החיים שלי, אני עבדתי קשה. הייתי טיפשה – כעצמאי, הייתי צריכה לתכנן קדימה ולשים בצד כספים ל"פנסיה" (לא שאנשים שחיים עם בעלי חיים אי פעם יוצאים לפנסיה).  אבל אף פעם לא היה לי עודף כסף, הכול שהרווחתי הלך לכלכלת המשפחה, על 2 ועל 4, לנסות לספק רמת חיים נוחה וסבירה ולמלא את הצריכים שלנו.  תמיד היו הוצאות, צרכים, תיקונים, תחזוקה, מיסים, כל ההוצאות הרגילות של החיים בעולם שלנו. בלי לוקסוס, אבל אף פעם הרגשתי את הצורך לזה.  לא נשאר עודף, אבל הסתדרנו ואף פעם לא הרגשנו אף פעם לא הרגשנו מסכנים. לא ביקשנו עזרה מאף אחד, הסתדרנו – לא הפריע לי אף פעם לחיות עם ריהוט יד שנייה או בגדים מחברים – ספקו את הצרכים.

לא חשבתי אף פעם שאני והכלבים יישארו חסרי בית...

כן, אני מקווה שיהיה לנו יותר מ-90 יום.  אנו מערערים על הפסיקה, לא בגלל שיש לנו הרבה תקווה על שינוי בהחלטה, אבל בגלל שזה אולי נותן לנו יותר זמן.  אני עדיין לא ברחוב. אבל מנהל מקרקעי ישראל, כנראה, לא מסתפק בזה שנצחו, אבל הם רוצים לעמוד על זה שאנו עוזבים בתוך 90 יום.  זה משאיר לי בערך חודש לפרק חיים של 46 שנים.  למרות שהם הצליחו להתעלם מקיומינו לכל השנים האלה, עכשיו מצפים שבתוך ימים ספורים ניעלם מהשטח...כמה טיפוסי...אף פעם לא הצטערתי על ההחלטה שלי לעלות ארצה ולהישאר כאן, למרות הקושי והבעיות במשך השנים, למרות שאין ספק שהיה יותר קל לי לחזור לארצות הברית. אבל עכשיו, עם הצורך להתמודד עם מערכת שלא רק זורק אותך למטה אבל אז בועט בך, אני מתחילה להרגיש  שאולי טעיתי...

אני עדיין לא ברחוב. אבל כרגע, הרבה מהזמן ואנרגיה שלי אני מבלה בחיפוש מקום שאליו אוכל לעבור עם הכלבים. בישראל, קשה מאוד למצוא מקום לשים כלבייה, אנשים לא מעוניינים שיהיה בקרבתם כלבים נובחים (בצדק). במקומות שהם לא אזורי מגורים, כמו שטחים חקלאים, אסור לגור, אפילו בקרוואן (שזה המגורים שאוכל להרשות לעצמי עכשיו). לי אין בעיה לגור בקרוואן או דומה, אין לי צורך להרבה, אבל כן יש לי צורך להיות עם הכלבים שלי. האמצעים הכספיים שלי מאוד מוגבלים, והרבה מזה הולך עכשיו לעורך דין והוצאות בית משפט, שעוד יותר מקטין את האפשרויות.

הבת שלי והמשפחה שלה תמיד גם גרו כאן, תמיד היינו ביחד, במרחק של מטרים ספורים.  אבל משפחה גדלה לא יכול להסתדר בקרוואן באיזה שהוא איזור מרוחק שאפשר להחזיק כלבים, הם חייבים תנאים יותר מציאותיים.  לכן פסיקה בית משפט זה גם מפרק את המשפחה שלי.

איך אני מרגישה?  מאוכזבת, מיואשת, מדוכאת...לא כועסת, על מי יש לכעוס? אין טעם לכעוס על ממשלה שכנראה מעוניין רק באיסוף כוח אישי ועושר פרטי.  לבעלי השפעה, אין לי משמעות.  למי איכפת מאישה משוגעת שיושבת ביער עם להקת כלבים?  אבל מאכזב מאוד להבין שהארץ שאליו עליתי לפני 47 שנים, שאז היה מנוהל על ידי אנשים ומוסדות מבריקים, אידיאליסטיים, תומכים, שהיה רוח של קהילה, שיתוף פעולה, אינטרסים הדדיים, ורצון לעזור, השתנה כל כך הרבה.  מייאש להבין שבלי כוח לא מעוניינים באנשים כמוני שעושים דברים כמו מה שאני עושה כל כך הרבה שנים, אולי לא דברים שמשנים את העולם, אבל דברים שכן משנים לאנשים את החיים שלהם וגם משנים יחס אלינו הישראלים. נראה לי שבמשך השנים, עשיתי לא מעט להביא כבוד לישראל – אבל למי איכפת מה העולם הכלבנות הבינלאומית חושב עלינו, או משפחות פשוטות בחו"ל שכן אוהבים ומתעניינים בכלבים והטוב שהם מביאים לנו? אין בזה כסף... העובדה שרכשתי לישראל הרבה ידידים בכל העולם, ובניתי דבר מכובד ומוערך ואפילו דוגמא לארצות אחרות כנראה בלי משמעות.

(למי שמעוניין לראות דעות של אנשים בכל העולם, אפשר להסתכל בלינק הזה – חשוב לי מאוד...)

http://www/thepetitionsite.com/1/save-shaar-hagai-canaans/

אני מדוכאת לעמוד בפני עזיבת הבית שאני והכלבים אוהבים, פשוט, נוח, מה שאני בניתי, הרבה עם הידיים שלי, במשך השנים, ולנסות להתחיל הכול מחדש.

דיכאון עושה עשיית הדברים הנורמליים מאוד קשה – לתחזק את המקום, לשמור על הרמה, שיישאר נקי, מסודר, יפה...בעונה הזאת, הכול מלא עשבייה, יש צורך לאסוף את השיער שמפוזר מנשירת אביב של הכלבים, ויש תמיד תיקונים, ואני מסתכלת וחושבת, "למה לעשות? אני לא אהיה כאן. לא יהיה איכפת לאף אחד." קשה לקום בבוקר. אבל לי עדיין איכפת, ולמרות הדיכאון, אני עושה את מיטבי, למרות שלא אהיה כאן ליהנות מזה. מנהל מקרקעי ישראל טוען שאין להם תכניות למקום, רק הריסה (חבל מאוד, כי זה מקום היסטורי).  בזבוז זמן ואנרגיה, אבל אני לא מסוגלת לוותר.

לא הכול שחור.  עכשיו אני יודעת מי הם חברים אמיתיים – ויש הרבה! למרות שאין ביכולתם לעשות דבר לשנות החלטת בית המשפט, התמיכה ורצון שלהם לעזור נותן לי כוח להמשיך, להתקדם, ולא לוותר.  לרוב, זה תמיכה רגשית, אבל יש גם חברים שבפועל עוזרים לי לחפש מקום חדש, ומדברים עם אחרים, נותנים עצה, ומוכנים לעזור בכל שאפשר. הרבה אנשים תרמו לקרן שהקמנו, ובידיעה שרוב החברים שלי לא אנשים עשירים, יש משמעות רבה שהם חושבים שזה נושא חשוב מספיק לתרומה.  תודה, תודה, תודה לכולכם!

אני ניסיתי במשך השנים לגדל כלבים שממלאים מספר מטרות – לשמר את גזע הכנעני, גזע עתיק ומקורי שבמהירות עומד להיעלם מהטבע.  שימור מינים עתיקים דבר מאוד חשבו – הכתבה הזאת מסביר למה:

http://www.instituteofcaninebiology.org/blog/a-call-for-preservation-breeding

http://www.academia.edu/3572141/The_Canaan_Dog_Preserving_a_Biblical_Dog_in_Modern_Times

הכלבים סיפקו הרבה דברים להרבה אנשים – חברה, בטחון, בטחון עצמי, ידידות, נחמה, תמיכה – זה לא מקרי שהכלב הוא החבר הכי טוב של האדם. אין לבעל חיים אחר היחס איתנו שיש לנו עם הכלב, ואני, במשך השנים, הצלחתי לספק לאשנים כלבים ששינו ושיפרו את החיים שלהם דרך היחס הזה.

גם עם הגזע השני שלי, הקולי, בניתי קו שבמשך השנים סיפק הרבה כלבים לאנשים עם צרכים מיוחדים ואני גאה ומסופקת מזה.

אני מסתכלת לתוך העיניים של הכלבים שלי, חלק צעירים ורק לומדים עכשיו על העולם הגדול, חלק קשישים 

עם שנים רבות של ניסיון, ואני יודעת שאני צריכה להמשיך, בשבילם ובשביל האנשים שכן איכפת להם על מה שעשיתי כל השנים האלה.

אני לא מתכננת שזה יהיה הסוף של שער הגיא.  אני עדיין לא כל כך מבין את ההבדל בין "חוק" ו"צדק",אבל אני אמשיך לקום בבוקר. איפה?  אני לא יודעת.  אבל אמשיך.

הרגישו חופשי לשתף למי שרוצים.

סליחה על טעויות בעברית.

לתרומות:

https://www.gofundme.com/kqk2ta8s